גבעת פטז'ין בפראג – יותר ממה שחשבתי

אמנם בעבר כתבתי שגבעת פטז'ין (פטרין) בפראג הופיעה בשני ספרים ידועים ("סיפור של מאבק" של פרנק קפקא ו"הקלות הבלתי נסבלת של היקום" של מילן קונדרה) אבל אני יותר משמחה לתקן את עצמי.

מתקנת את עצמי על רקע הנוף מגבעת פטזין
מתקנת את עצמי על רקע הנוף מגבעת פטזין

מסתבר שהגבעה מופיעה בספר נוסף שלא הכרתי – "שורף הגופות" שכתב לדיסלב פוקס (Ladislav Fuks) שנחשב בצ'כיה למפורסם לא פחות משני הסופרים שהזכרתי קודם.

על מה הספר?

הספר מתאר את קופפרקינגל (שמו הפרטי משתמה מקארל לקרל ולרומן בהתאם לנסיבות ויש לזה כמובן משמעות) שמתפרנס משריפת גופות בקרמטוריום של פראג. הגיבור נחשב לאבא אוהב ולבעל מסור, אבל מרגע שהוא מצטרף למפלגה הנאציונל-סוציאליסטית הוא משנה את עורו- מה שגורם לו להפוך מאזרח רגיל לבעל חלק פעיל פרק בהיסטוריה העקובה מדם של צ'כוסלובקיה.

ספר זה הוא הראשון של פוקס שתורגם לעברית אבל כמו הרומנים האחרים של הסופר – גם ספר זה הוא רומן פסיכולוגי שמציג את הייאוש והסבל של האנשים שנמצאים תחת כיבוש טוטליטרי, בעיקר הכיבוש הנאצי של צ'כוסלובקיה.

גבעת פטז'ין בספר

הסצנות שמתרחשות בגבעת פטרין כוללות את גיבור הספר וכן גבר ואישה אלמונים. הגבר שותק והאישה מדברת נון-סטופ דברי הבל לכאורה, מה שמביא עליה את גידופיו ונחת זרועו של בעלה.

במהלך הספר מתברר שדווקא האישה היא זו שצדקה לאורך כל הדרך, אבל זה לא העניין וכמו בספרות צ'כית איכותית גם כאן יש סאב-טקסט.

העובדה שגיבור הסיפור לא שם לב לדברי הגבר והאישה גורמת לקורא תחושה מוזרה, כאילו כל אחד מהם (הגיבור, הגבר והאישה) חי בעולם משלו עם ממדים שונים של זמן ומרחב.

זוג בפראג
זוג בפראג

התוצאה אבסורדית, קומית וגרוטסקית ומסמלת את אירופה כולה, יבשת תרבותית שלא שמה לב (ממש כמו הגיבור ומשפחתו) להזהרות ומגיעה לעברי פי פחת.

ההוכחה לכך היא לא רק התפשטות הנאציזם, אלא העובדה שאנשים כמו גיבור הספר אימצו באופן אוטומטי ובאדישות את האידיאולוגיה שלהם.

חשוב לציין שהספר יצא לאור במקור בשנת 1967 כאשר הסובייטים שלטו בפראג ולא הנאצים, אבל אני חושבת שהמקומיים הבינו את הרמז ואת האנלוגיה והתוצאה – "האביב של פראג" ב-1968.

המשמעויות של הספר

בעיני, הספר חוקר את מקורות הרוע האנושי, מסיר את המסכות שכולנו כבני אדם עוטים על עצמנו וחושף את העובדה שזהות אישית (בעיקר במאה ה-20 באירופה) היא עניין של פוליטיקה.

וכמובן שפוקס יודע על מה הוא מדבר – בתור נער הוא היה עד לרדיפות של חבריו היהודים ולכן מכן היה עובד כפייה.

עובדי כפייה בתקופת הכיבוש הנאצי
עובדי כפייה בתקופת הכיבוש הנאצי

כמו בספריו האחרים, גם בספר זה פוקס מזדהה עם המיעוטים ומאזן בין שני כוחות מנוגדים: הכורח לגלות את האמת והצורך להסתיר אותה.

העובדה שעלילת הספר מתרחשת במשפחה צ'כית נורמטיבית, מאושרת, יציבה, אופטימית ותמימה מדגישה ביתר שאת את הסכנות והפורענויות שיבואו עליהם אחר כך.

בספר הזה כמו בשאר ספריו הוא מוכיח שלהוגנות, רצינות וכבוד אין מקום במשטר דיקטטורי ושמה שקורה מתחת לפני השטח חשוב לא פחות (אם לא יותר) מהתמונה הפסטורלית והאידילית החיצונית.

ובמילים אחרות – זו הונאה אחת גדולה שאותה ניתן לגלות רק בדיעבד למרות שהכתובת הייתה על הקיר.

עם זאת, הספר טוען שלכל אחד יש אחריות למתרחש ואף אחד אינו קורבן של הנסיבות – מה שאומר שכל אחד חייב להיות בראש ובראשונה ישר עם עצמו. מבחינתי זה המסר המרכזי של הספר, אבל אני מזמינה אתכם לקרוא כי אולי תגיעו למסקנה אחרת…