לא תמיד כל העולם ואחותו צודקים, אבל הפעם זה קרה – כל העולם ואחותו המליצו לנו שאם אנחנו כבר בפראג אז ללכת למסעדה האסיאתית SaSaZu. חבר טוב אף הגדיל לעשות ודיבר עם השף במקום שהוא חבר שלו, שידאג לנו (והוא דאג). אז עד כמה מסעדה אסיאתית-פיוז׳ן יכולה להפתיע לונדונים קולינרים חובבי מסעדות אסיאתיות שכמונו?
אחרי שנכנסנו והתלהבנו מהעיצוב היפהפה של המקום, השף אביב הגיע לפגוש אותנו ואמר שהוא ידאג להוציא לנו את המנות הכי טעימות, ושנסמוך עליו. אז סמכנו.
לשולחן הגיעו ראשונים סלט הפאפאיה ושתי קערות קטנות של מרק קוקוס-תירס. סלט הפאפאיה לא ממש הצליח להפתיע אותי (מה גם שאכלתי לאחרונה הרבה סלטי פאפאיה, כולל יום לפני הנסיעה במסעדה התאילנדית Smoking Goat בלונדון אצלנו, ואפילו העליתי עליה פוסט :), אבל המרק היה מפתיע ממש – לא ציפינו לעוף כל כך על מרק תירס וקוקוס. המרקם והקרמיות של המרק היו מאוד מפתיעים, וזה נתן לנו תקווה קלה להמשך.
הבא בתור היה מעין סושי, רק בלי אורז, שהיה בעצם חצי טונה חצי סלמון. הסושי עצמו היה נפלא אך לטעמנו הרוטב שעליו הוא נח הכיל יותר מדי ווסאבי, שהשתלט על כל הטעם הבין כה וכה עדין של הדג המרנין.
המנה הבאה לא נשמעה על פניה כמו משהו מרתק, אבל הפתיעה אותנו בענק – עוף ביוגורט וחמאה בסגנון הודי בתוך טורטיות שכאלה, עם לימון, בצל סגול וכוסברה. קשה לי להסביר למה ואיך ומדוע אבל זה פשוט עובד מצויין. על פניו אני עצמי בחיים לא הייתי בוחר מנה כזו. יחסי הדיפלומטים עם עולם העוף ועם המטבח ההודי נמצאים בשפל, וטורטיות? עזבו אותי מהשעמום הזה, אבל הנה הוכחה שצריך לפעמים ללכת נגד האינסטינקט – המנה הזו היתה בדיעבד אחת המוצלחות של הערב.
לצד קוקטייל מרענן של תות שדה, בזיליקום, למון גראס ושלל תופינים הגיעה מנה נוספת – שרימפס גדולים מטוגנים בטמפורה לצד יוגורט, בצל ירוק ופיסות דלעת, מנה בסגנון ויאטנמי. השרימפס היו טריים וממכרים להפליא, יחס פריכות חוץ-רכות פנים מצויין ורוטב ששווה להטביל בו הכל, כולל את יוחנן.
השרימפס המעולים לגמרי גנבו את ההצגה ממנת הריב-איי סטייק הפרוס ברוטב טראפל-ג׳ינג׳ר שהגיעה לידם. הסטייק היה חביב ועשוי כהלכה, מעט אנמי ביחס לאנטריקוט, ולא ממש הלהיב את הסועדים (אשתי ואני), שהיו עסוקים בעיקר בקולות פליאה לנוכח הרוטב של השרימפ ויכולתו להרים את המנה לגבהים.
מבסוטים ושיכורים מעט (אחרי עוד קוקטייל ואחרי סשן טרום-מסעדה בביזנס לאונג׳ שכלל המון קובה ליברה ושמפניות) הגענו לקינוחים, שכללו טירמיסו קוקוס ושני סוגי קרם ברולה (תה יסמין ושומשום שחור). הטירמיסו היה מעולה – מרענן וקוקוסי להפליא (סתם טירמיסו נוטה לשעמם אותי, אז וואלה שמחתי). הברולה יסמין לא היה כל כך מרתק אבל הברולה שומשום שחור – לפנים! זו לדעתי גרסת הקרם ברולה הכי מעניינת שיצא לי לטעום מאז הברולה פלפלים חריפים ופטה של ״דלידה״ בדרום ת״א. תענוג של דבר.
תוך כדי הקינוחים (ותה הנענע) הגיחה מסאז׳יסטית פיליפינית שהציעה לאשתי מסאז׳ כתפיים וצוואר מפנק, בונוס חביב מאוד לארוחה המרנינה.
לסיכום, הופעתנו מאוד שיש מסעדת פיוז׳ן פן-אסיאתית כל כך מוצלחת גם פה בפראג, ומסתבר שבמקרה הזה הישראלים צודקים (בהמלצות שקיבלתי על המלון שלנו הם צדקו לצערי קצת פחות, אל תלכו להילטון אולד טאון, יש מלונות שווים בהרבה, הוא הרגיש די גנרי). בקיצור טעים פה, כיף פה, ולא יקר פה (ביחס לשאר העולם. ביחס לפראג אולי קצת כן).
זיקוקים בפה: 4.5
שירות ויחס: 5
תמורה לכסף: 4.5
את הפוסט כתב עומר לוגסי, מדריך סיורים קולינריים ותיק בבירת אנגליה. רוצו לקרוא עוד באתר שלו לונדוניסט על אוכל, לונדון ומה שביניהם.
